27 ביולי 2011
מאת עינב
לאיימי באהבה
מבקרים אצלי לראשונה? מגיע לכם שיר במתנה!
לא כוחות, שיר מתוך אלבום הבכורה שייצא בחורף הקרוב - הורידו אותו כאן.
אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל, או ל-RSS, יש עוד הרבה הפתעות בדרך :]
פורסם במקור בעכבר העיר 26.7.11
[עכבר-העיר אונליין ביקשו כמה מילים על איימי ויינהאוס. בדרך מצאתי את עצמי עם עוד געגוע ישן]
באיזה שהוא רגע ב-2006 הגעתי הביתה אחרי נסיעה ארוכה, שלחתי יד לדומם את מנוע המכונית, ופשוט לא יכולתי. שיר שהתחיל להתנגן ברדיו מסמר אותי למושב. נשארתי עד סופו. זה היה Rehab, וכמו רוב העולם, זאת הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם איימי ויינהאוס.
יש לי סטייה אמיתית עם כל מה שמריח כמו פעם. אני חושבת שהזמרת שהכי מרגשת אותי עד היום היא קארן קרפנטר. השילוב של יכולות אדירות מול שבר פנימי שאי אפשר להתעלם ממנו, בעטיפה מוזיקלית אופטימית, עגולה, חובשת. גם היא מתה בגיל צעיר, 32, אחרי שגופה נכנע לאנורקסיה, וגם היא השאירה את העולם (ואותי, על אף שהייתי אז רק בת שנה) בתחושת החמצה גדולה.
Frank , אלבום הבכורה של איימי ויינהאוס, היה מבריק, אבל לא מושלם. לבד מההפקה שהייתה יותר באווירת R&B (שפחות נגעה בי) מצבעי המוטאון ולהקות הבנות של שנות ה-60 של זה שבא אחריו, הקול שלה נשמע כאילו הוא מגיע ממקום אחר בגוף. החיה עדיין בכלוב, השד עדיין בבקבוק. המקום של המפיק המוזיקלי בהקלטת אלבום תמיד קריטי. יש אינסוף דרכים לצבוע כל שיר, כל לחן. מהבחירה של הסולם, דרך בחירת הנגנים, העיבודים ועד הפקת השירה, העניין החמקמק הזה שלפעמים עושה את כל ההבדל. אני לא יודעת מה קרה שם בדרך בין האלבום הראשון לשני, ואיך בדיוק נראה המפגש המשולש עם מארק רונסון וסאלם רמי, אבל זה מרגיש כמו חיבור כמעט אלכימאי. בזמן הנכון, במקום הנכון, הם שחררו את החיה אל תוך עולם מוזיקלי שאין בו עכבות, מצעדי פזמונים, שנתון או פוליטקלי קורקט, ועוד אחד כזה שמוכר מיליונים וגורף חמישה פרסי גראמי.
איימי ויינהאוס Vs קארן קרפנטר
.
אני מקשיבה לאלבום ושומעת זמרת ופלייבק שלא מפסיקים לאתגר זה את זו לאורך כל שנייה שמתנגנת. מהודק אבל רחוק מלהיות מנומס, נשען על השפעות ברורות, אפילו בקריצה, אבל מתפוצץ ממקוריות. אני שומעת זמרת שכאילו שוכחת את כל מה שהיא יודעת וממציאה את הקול שלה מחדש בכל שנייה בשיר. והכי חשוב, ההבדל הכי ניכר עבורי בין שני האלבומים – אני מאמינה לה לכל מילה. גם אחרי אלפי האזנות – Back To Black הוא שיר נושא מושלם לאלבום מושלם.
אני זוכרת שהדבר הראשון שרצתי לבדוק באינטרנט אחרי אותו לילה במכונית זה לא האם הזמרת החד-פעמית ששמעתי עכשיו ברדיו היא שחורה או לבנה, או אם היא מעכשיו או מפעם – רצתי לבדוק קודם כל – האם הקול הסדוק והגדול הזה שאני שומעת – הוא גם זה שכתב את המילים. ושם התאהבתי.
איימי ויינהאוס החזירה לחיים ז'אנר שהתעייף, עם הסאונד הנכון, הפקה גאונית וקול ענק, אבל בעיקר בטקסטים שלא התביישו לקעקע בפראות על העור את כל מה שחלש, חולה או מתפרק, ולגרום למרה השחורה הנצחית שלה, שמשכה אותה למטה בשלשלאות, להישמע כמו משהו שאפשר ואפילו ראוי לרקוד ולבכות לצליליו בו זמנית. היא שרה את עצמה והיה לזה מחיר, ברור וצועק ושקוף לעיני כל. את הלילה של החדשות העצובות, ביליתי מול קטעי הופעות שלה ביוטיוב. גם ברגעיה הטובים – אני זוכרת רק חיוך מתוק אחד. את רגעיה הפחות טובים, כולנו ראינו, הצטמררנו ומעדיפים לשכוח.
אחרי מותה של קארן קרפנטר חברת התקליטים הוציאה את אלבום הסולו שהקליטה וגנזה. זה היה צעד מצער מאד. מדובר באלבום בינוני וחיוור, וזו הייתה אכזבה עצומה כשבאיזה שהוא רגע בעשור הקודם הצלחתי לשים עליו יד. כולי תקווה שמאיימי ויינהאוס ייחסך אקורד הסיום הזה. אני מתה לשמוע עוד אלבום שלה. אבל כזה שהיא הייתה רוצה שאשמע.
בינתיים אני מדמיינת אותן מתחלפות, כמה יפֶה קארן קרפנטר הייתה יכולה לשיר את Love is a losing game, ומה הייתה מעוללת איימי ל I say goodbye to love. ערב יום הולדתי ה-27 כתבתי שיר באותו השם. אני לא מייחסת משמעות מאגית למספר הזה, ואני לא זוכרת בדיוק את הרגע. אני זוכרת שאותו הלילה התפרק לחתיכות קטנות, ועד הבוקר נבנה מחדש. ורגע כזה לא היה שם שנה קודם ולא שנה מאוחר יותר. אולי זה לא רק מספר. לאיימי ויינהאוס היו מיליוני עדים, קונים, גונבים ושומרים. ובכל זאת, היא מתה מאה פעמים.
<a href="http://music.einavjackson.com/track/27" mce_href="http://music.einavjackson.com/track/27">27 by עינב ג'קסון כהן</a>
